בסוף דצמבר האחרון (2005), הרמטכ"ל הרוסי, יורי באלוייבסקי,[1] עמד בראש משלחת צבאית גדולה שערכה ביקור בקובה. סביר להניח כי בעת הביקור בקובה הן הרמטכ"ל הרוסי והן שר הצבא הקובני העלו זיכרונות מהתקופה שלקובה ולבריה"מ היו אינטרסים משותפים והן פעלו יחדיו, שכם אל שכם, נגד המערב ונגד ארה"ב.
בפברואר 2006, הרמטכ"ל הרוסי ערך ביקור חשאי בדמשק כהמשך ישיר לחיזוק הקשרים בין רוסיה לסוריה שהחלו לפני למעלה משנה. הביקור של הרמטכ"ל הרוסי בדמשק היה עוד ציון דרך בשאיפה של רוסיה להדק את היחסים עם סוריה מתוך ראייה אסטרטגית שתכליתה לבסס השפעה רוסית חזקה במזרח-התיכון ולהוות משקל-נגד להשפעה האמריקאית באזור.
ראשיתו של התהליך היה בעת ביקורו של בשאר אל-אסד ברוסיה בינואר 2005. המשכו היה במאי 2005 לאחר ששתי המדינות חתמו על הסדרת החוב הסורי לרוסיה שעמד על כ- 13.4 מיליארד דולר - חוב שנצבר במשך כ-30 שנה. שני האישים שחתמו על ההסדר היו שר האוצר הסורי מוחמד אל-חוסין ועמיתו הרוסי אלכסי קורדין. על-פי ההסכם, כ-75% מהחוב נמחק. שאר החוב נפרס על פני כ-10 שנים שבמהלכן סוריה תעביר לרוסיה תשלום במזומן או בסחורות.
היחסים בין רוסיה לסוריה, בתקופה הנוכחית, מקבלים גוון "סובייטי" בדומה למה שהיה קיים בתקופת ברית-המועצות. מבחינתה של רוסיה, המדינה היחידה במזרח-התיכון הנוחה להשפעה רוסית היא סוריה. ומבחינתה של סוריה, רוסיה היא ידידתה היחידה, שהיא גם בעלת-משקל בזירה הבינלאומית. מכאן, שיש כאן יחסי-נוחות הנשענים על אינטרס הנובע מאופציות מדיניות מוגבלות, ולכן המעורבות הרוסית בסוריה מסוכנת לישראל בשל האופציות המוגבלות העומדות בפני מקבלי ההחלטות ברוסיה בזירה המזרח-תיכונית.
סביר להניח כי בזמן הביקור של הרמטכ"ל הרוסי בדמשק, נחתמו הסכמים צבאיים-טכנולוגים שבהם רוסיה התחייבה לספק לסוריה טילי קרקע-קרקע למרות שישראל ומדינות נוספות הביעו התנגדות לכך. במהלך השנה האחרונה, ישראל הבהירה לרוסיה את המשמעות המסוכנת הנובעת מכך, אולם רוסיה החליטה, כנראה, על העסקה כבר בעת ביקורו של בשאר אל-אסד במוסקבה בינואר 2005.
איראן הוזמנה למוסקבה כדי לדון בעניין העשרת האורניום, ואף נחתם הסכם בין שתי המדיניות המסדיר, לכאורה, את שאלת העשרת האורניום. בנוסף לכך, רוסיה אינה רואה כל פסול במכירת נשק לאיראן. גם אם "המאמצים" הרוסיים למתן את איראן בעניין הגרעיני יעלו בתוהו, רוסיה לא תהסס לחתום על עסקאות נשק עם איראן כחלק ממהלך רוסי ארוך טווח שתכליתו להתמקם לצד ארה"ב ולהתחרות עמה על ההשפעה באזור.
לאחרונה, רוסיה הזמינה למוסקבה את ראשי החמאס כדי "להסביר" להם שעליהם להכיר בישראל ולחדול מפעולות טרור נגדה. צריך להזכיר לרוסים שלאחר שנערכה פגישה בינם לבין אחמד שוקיירי, מנהיג אש"פ עד דצמבר 1967, גם הם הגיעו למסקנה שהאיש היה, לא פחות ולא יותר, "חמום מוח לאומני".[2] אם כך, מה ההבדל בין הרטוריקה של שוקיירי לבין האידיאולוגיה המנוסחת היטב של החמאס?
נקודות-הציון האלה מראות בעליל שרוסיה רוצה לחזור לימיה העליזים של בריה"מ שבהן היא ליקטה את הפירורים של מדיניות החוץ האמריקאית כאתגר לארה"ב בזירה המזרח-תיכונית. רוסיה משמשת כיום ציר מרכזי למשטרים בעייתיים ולארגונים מפוקפקים כל עוד הם לא פוגעים באינטרסים של רוסיה באופן ישיר. יתרה מזאת, החיזור הרוסי אחרי גורמים אסלאמיים נועד לתת מענה לאתגר המוסלמי השורר בין רוסיה לבין צ'צ'ניה.
רוסיה, בדומה לעבר, משחקת את המשחק הבינלאומי כאילו הלקח של בריה"מ בזירה הבינלאומית נשכח כליל. ההתפוררות של בריה"מ נבעה בין היתר משימת דגש על עניינים בינלאומיים על חשבון הזירה הפנימית והזנחתם כליל. פוטין, המבכה עד היום את פירוקה של בריה"מ, לא הפנים עדיין את הרעיון שתמיכה במשטרי טרור אלימים סופם לפגוע בארצו הוא. ולכן, הרצון להחזיר את רוסיה לימיה הגדולים, כפי שבריה"מ היתה בימי גדולתה, באמצעות תמיכה במשטרים וארגונים מפוקפקים, יתברר בסופו של דבר כחרב-פפיות יותר מאשר שיפור מעמדה של רוסיה בזירה הבינלאומית מול ארה"ב.
ראוי להזכיר את הדו-פרצופיות של המדיניות הרוסית כאשר הרמטכ"ל הרוסי אמר, בספטמבר 2004, שאם רוסיה תחוש איום מצד ארגוני טרור היא לא תהסס לפגוע בבסיסם מחוץ לאדמת רוסיה. ולאחר הטבח בבסלאן, פוטין ביקש מהעולם החופשי לראות במאבקו בצ'צ'נים כחלק מהמאבק הכולל נגד הטרור העולמי. אך לאחר שנחשפה החולשה הרוסית, ונחשפה החולשה של פוטין כנשיא רוסיה בניהול המשבר בבסלאן, פוטין ביקש "לעגל פינות" במקומות אחרים בעולם במקום להתמודד עם הסכנה הצ'צ'נית מבית.
תקציב הביטחון של רוסיה טיפס לכ-30% מהתקציב הלאומי, בשל שאיפתו של פוטין להביא את רוסיה שוב לימיה הזוהרים של בריה"מ בזירה הבינלאומית.[3] בתקופת שלטונו של פוטין, רוסיה נהפכה למדינה מושחתת יותר, לבעלת מנגנוני ביטחון מנופחים יותר ולבעלת כלכלה שאינה יכולה להתפתח כיאות בשל תקציב ביטחון מנופח ובלתי מוצדק.
מדיניות הדיכוי של רוסיה בצ'צ'ניה תימשך תחת הכיסוי של איראן, סוריה והחמאס. אולם, בסופו של דבר, גם רוסיה של היום לא תצליח להתחמק מהלקח של בריה"מ לשעבר, אך השאלה היא איזה מחיר ישלמו אזרחי רוסיה על ההרפתקה הנוכחית של פוטין.
-------
[1] ביולי 2004, פוטין פיטר את הרמטכ"ל הקודם, גנרל אנטולי קוואשין, בעקבות מאבקי השליטה על הצבא שהתנהל בין משרד ההגנה לבין הרמטכ"ל. לאחר שפוטין מינה את גנרל יורי באלוייבסקי, שהיה סגנו של קוואשין, הוא צמצם את סמכויותיו של הרטמכ"ל.
[2] על אחמד שוקיירי, במאמרים הבאים.
[3] דני רשף, "לקח בסלאן", 7 בספטמבר 2004, באתר e-mago.
בפברואר 2006, הרמטכ"ל הרוסי ערך ביקור חשאי בדמשק כהמשך ישיר לחיזוק הקשרים בין רוסיה לסוריה שהחלו לפני למעלה משנה. הביקור של הרמטכ"ל הרוסי בדמשק היה עוד ציון דרך בשאיפה של רוסיה להדק את היחסים עם סוריה מתוך ראייה אסטרטגית שתכליתה לבסס השפעה רוסית חזקה במזרח-התיכון ולהוות משקל-נגד להשפעה האמריקאית באזור.
ראשיתו של התהליך היה בעת ביקורו של בשאר אל-אסד ברוסיה בינואר 2005. המשכו היה במאי 2005 לאחר ששתי המדינות חתמו על הסדרת החוב הסורי לרוסיה שעמד על כ- 13.4 מיליארד דולר - חוב שנצבר במשך כ-30 שנה. שני האישים שחתמו על ההסדר היו שר האוצר הסורי מוחמד אל-חוסין ועמיתו הרוסי אלכסי קורדין. על-פי ההסכם, כ-75% מהחוב נמחק. שאר החוב נפרס על פני כ-10 שנים שבמהלכן סוריה תעביר לרוסיה תשלום במזומן או בסחורות.
היחסים בין רוסיה לסוריה, בתקופה הנוכחית, מקבלים גוון "סובייטי" בדומה למה שהיה קיים בתקופת ברית-המועצות. מבחינתה של רוסיה, המדינה היחידה במזרח-התיכון הנוחה להשפעה רוסית היא סוריה. ומבחינתה של סוריה, רוסיה היא ידידתה היחידה, שהיא גם בעלת-משקל בזירה הבינלאומית. מכאן, שיש כאן יחסי-נוחות הנשענים על אינטרס הנובע מאופציות מדיניות מוגבלות, ולכן המעורבות הרוסית בסוריה מסוכנת לישראל בשל האופציות המוגבלות העומדות בפני מקבלי ההחלטות ברוסיה בזירה המזרח-תיכונית.
סביר להניח כי בזמן הביקור של הרמטכ"ל הרוסי בדמשק, נחתמו הסכמים צבאיים-טכנולוגים שבהם רוסיה התחייבה לספק לסוריה טילי קרקע-קרקע למרות שישראל ומדינות נוספות הביעו התנגדות לכך. במהלך השנה האחרונה, ישראל הבהירה לרוסיה את המשמעות המסוכנת הנובעת מכך, אולם רוסיה החליטה, כנראה, על העסקה כבר בעת ביקורו של בשאר אל-אסד במוסקבה בינואר 2005.
איראן הוזמנה למוסקבה כדי לדון בעניין העשרת האורניום, ואף נחתם הסכם בין שתי המדיניות המסדיר, לכאורה, את שאלת העשרת האורניום. בנוסף לכך, רוסיה אינה רואה כל פסול במכירת נשק לאיראן. גם אם "המאמצים" הרוסיים למתן את איראן בעניין הגרעיני יעלו בתוהו, רוסיה לא תהסס לחתום על עסקאות נשק עם איראן כחלק ממהלך רוסי ארוך טווח שתכליתו להתמקם לצד ארה"ב ולהתחרות עמה על ההשפעה באזור.
לאחרונה, רוסיה הזמינה למוסקבה את ראשי החמאס כדי "להסביר" להם שעליהם להכיר בישראל ולחדול מפעולות טרור נגדה. צריך להזכיר לרוסים שלאחר שנערכה פגישה בינם לבין אחמד שוקיירי, מנהיג אש"פ עד דצמבר 1967, גם הם הגיעו למסקנה שהאיש היה, לא פחות ולא יותר, "חמום מוח לאומני".[2] אם כך, מה ההבדל בין הרטוריקה של שוקיירי לבין האידיאולוגיה המנוסחת היטב של החמאס?
נקודות-הציון האלה מראות בעליל שרוסיה רוצה לחזור לימיה העליזים של בריה"מ שבהן היא ליקטה את הפירורים של מדיניות החוץ האמריקאית כאתגר לארה"ב בזירה המזרח-תיכונית. רוסיה משמשת כיום ציר מרכזי למשטרים בעייתיים ולארגונים מפוקפקים כל עוד הם לא פוגעים באינטרסים של רוסיה באופן ישיר. יתרה מזאת, החיזור הרוסי אחרי גורמים אסלאמיים נועד לתת מענה לאתגר המוסלמי השורר בין רוסיה לבין צ'צ'ניה.
רוסיה, בדומה לעבר, משחקת את המשחק הבינלאומי כאילו הלקח של בריה"מ בזירה הבינלאומית נשכח כליל. ההתפוררות של בריה"מ נבעה בין היתר משימת דגש על עניינים בינלאומיים על חשבון הזירה הפנימית והזנחתם כליל. פוטין, המבכה עד היום את פירוקה של בריה"מ, לא הפנים עדיין את הרעיון שתמיכה במשטרי טרור אלימים סופם לפגוע בארצו הוא. ולכן, הרצון להחזיר את רוסיה לימיה הגדולים, כפי שבריה"מ היתה בימי גדולתה, באמצעות תמיכה במשטרים וארגונים מפוקפקים, יתברר בסופו של דבר כחרב-פפיות יותר מאשר שיפור מעמדה של רוסיה בזירה הבינלאומית מול ארה"ב.
ראוי להזכיר את הדו-פרצופיות של המדיניות הרוסית כאשר הרמטכ"ל הרוסי אמר, בספטמבר 2004, שאם רוסיה תחוש איום מצד ארגוני טרור היא לא תהסס לפגוע בבסיסם מחוץ לאדמת רוסיה. ולאחר הטבח בבסלאן, פוטין ביקש מהעולם החופשי לראות במאבקו בצ'צ'נים כחלק מהמאבק הכולל נגד הטרור העולמי. אך לאחר שנחשפה החולשה הרוסית, ונחשפה החולשה של פוטין כנשיא רוסיה בניהול המשבר בבסלאן, פוטין ביקש "לעגל פינות" במקומות אחרים בעולם במקום להתמודד עם הסכנה הצ'צ'נית מבית.
תקציב הביטחון של רוסיה טיפס לכ-30% מהתקציב הלאומי, בשל שאיפתו של פוטין להביא את רוסיה שוב לימיה הזוהרים של בריה"מ בזירה הבינלאומית.[3] בתקופת שלטונו של פוטין, רוסיה נהפכה למדינה מושחתת יותר, לבעלת מנגנוני ביטחון מנופחים יותר ולבעלת כלכלה שאינה יכולה להתפתח כיאות בשל תקציב ביטחון מנופח ובלתי מוצדק.
מדיניות הדיכוי של רוסיה בצ'צ'ניה תימשך תחת הכיסוי של איראן, סוריה והחמאס. אולם, בסופו של דבר, גם רוסיה של היום לא תצליח להתחמק מהלקח של בריה"מ לשעבר, אך השאלה היא איזה מחיר ישלמו אזרחי רוסיה על ההרפתקה הנוכחית של פוטין.
-------
[1] ביולי 2004, פוטין פיטר את הרמטכ"ל הקודם, גנרל אנטולי קוואשין, בעקבות מאבקי השליטה על הצבא שהתנהל בין משרד ההגנה לבין הרמטכ"ל. לאחר שפוטין מינה את גנרל יורי באלוייבסקי, שהיה סגנו של קוואשין, הוא צמצם את סמכויותיו של הרטמכ"ל.
[2] על אחמד שוקיירי, במאמרים הבאים.
[3] דני רשף, "לקח בסלאן", 7 בספטמבר 2004, באתר e-mago.
ד"ר יוחאי סלע, מתמחה בחברה ופוליטיקה במזרח-התיכון
http://the-mef.blogspot.com
http://the-mef.blogspot.com
